קטע קצר לחורף...

כולם כותבים על זה, הנושא שלא משנה כמה יכתבו לכל אחד יש את הנקודת מבט שלו...אני מדברת על התקופה הכי קשה בחיים... הפרידה!כל אחד חווה את הפרידה אחרת ויש סוגים שונים של פרידהאני מדברת על פרידה ועל מה שמביאה אחריהכשאת נקשרת לאותו אחד שבילית איתו את התקופה האחרונה, את הקיץ האחרון וכן זה לא נעים שעכשיו זה הגיע לסיום... זו היתה תקופה יפה ונפלאה, מחממת ואוהבת.... הוא היה איתך בלילה וגם ביום, העניק חום ועטף אותך באהבה גם בימי הקיץ הלוהטים לא וויתרת על חיבוק קטן איתוהוא היה איתך בכל הרגעים הקטנים והגדולים, ברגעי השמחה, העייפות והרעננות.
כשסתם בא לך פינוק, למשוך עוד כמה רגעים בבוקר ביחד לפני שצריך לקום באמת או ברגעי עצבנות ועצבות... הוא היה שם לנחם ולחבק, מוכן לספוג הכל ללא שום תנאים!תמיד זה נראה שזה לא יגמר לעולם, שזה ימשך לתקופת החורף הקרה, שיחמם ויהיה שם גם בשבילךלמרות שאת כבר מתחילה להרגיש את זה לקראת הסוף, כמה שתנסי ותנסי לדחות את הקץ לפעמים זה רק פוגע יותר....אוףףףף למה זה חייב להיות ככה!?!?!למה אי אפשר עוד קצת....

אוי שמיכת הקיץ החמודה שלי זה הזמן להפרד לתקופה הקרובה והקרה לטובת הפוך המחמם והנעיםאל תפגע חמוד... לא מחליפה אותך בכל אחד אתה תשמר טוב טוב בארון עד לקיץ הבא :)החורף בא ואיתו הפוך, השוקו החם והפינוקים הנוספים של החורף.... אז עד הקיץ הבא.... חורף נעים

אתה חייל, אחי הקטן!!

אחי הקטן והיקר!

זה נראה כאילו רק אתמול אמא חזרה מבית החולים שהיא מחזיקה בידיה תינוק קטן וחמוד, נסיך קטן...אותך אחי היקר!
אח קטן אחרי 3 בנות... זוכרת את כל התחושות שליוו אותנו באותם ימים:
 השמחה, החיוכים, ההתרגשות....
היית כמו בובה קטנה, עוקבים אחרי כל תנועה קטנה, כל צליל שיוצא מכיוונך גורם לנו לכמיהה לעוד אחד נוסף. 
זוכרת שהיינו יושבים מול העריסה וצופים בך ישן, כמה רוגע ושלווה...
ולאט לאט גדלת, ונהנו לשחק איתך , לשיר איתך, לצחוק איתך...
זוכר את משחקי הכדורגל בסלון????
ואת כל הכלים שהיית מוציא לאימא בסלון ומבשל לנו ארוחות טעימות של במבה ולכלוך???
וככל שגדל עברנו חוויות נעימות יחד ולמדת להתמודד עם הרבה דברים בחיים.
 אבל לא משנה מה..תמיד היית אחי הקטן...
ולחשוב שכבר הגיע הרגע...הרגע שבו אתה הופך מילד לגבר.
הסטטוס שלך משתנה מנער לחייל ואתה נכנס לשלב חדש ומרגש בחיים שלך.. 
שלב שמלווה בהמון רגשות מעורבים, עם לא מעט חששות, חוסר וודאות מפני מה אתה הולך ולאן אתה נכנס, מי האנשים שאותם תפגוש ומה יהיה סדר יומך החדש...
ללא ספק זה מרגש...
אני רושמת את השורות האלו ואני כולי בצמרמורות.. חוששת להגיד לך בפנים שמא הדמעות יזלגו עוד לפני שאפתח את הפה..
אך אין לי ספק שתדע לקחת את החוויה הזו ברצינות, בנחישות, באהבה ובכבוד!

אח יקר,
אני מאחלת לך קודם כל בהצלחה!!
שתלך בשלום ותחזור לשלום, תחזור בריא ושלם.
שתלמד, תתחשל, תתחזק, תחווה, תנסה , ותהנה כמה שאפשר 
שתדע להעריך את הדברים הטובים ולהתמודד וללמוד גם מהדברים הפחות נעימים..
אל תחשוש לשאול, להסב פנים נעימות לסובבים אותך, ותשמור על עצמך..
וכמובן שתמיד תזכור שיש מי שדואג לך תמיד, שחושב עליך כל רגע 

אז כמאמר השיר: אני חייל ואל תבכי לי ילדה...

אז לפני שזה מתחיל...

אוהבת אותך מאוד!!

שפשוף נעים!!

פשוט זה לא....

האם קרה לכם פעם שהתאהבתם בבחור  שלא ידע על זה ולא חשפתם את זה בפניו אף פעם??
(כמובן שזה מופנה גם לגברים.... גם אם הם לא יודו בזה).
אולי להתאהב זוהי מילה חזקה מידי כי לא תמיד אתם מכירים לעומק את אותו בחור אבל עדיין, הרגשות חזקים מאוד שגורמים לך לחשוב שזה הבחור שתמיד חלמת עליו, האחד והמיוחד, שאיתו כל צרותיך ייעלמו ברגע, והעולם פשוט יהיה מקום יותר טוב אם תהיו איתו..אין זה פשוט זה, ללא שום ספק.
הוא אתך במחשבות בכל רגע נתון ובכל צעד שאת עושה,כשאת קמה בבוקר, אוכלת צהריים, ורגע לפני שאת נרדמת לישון הוא האחד שעליו את חושבת ומדמיינת בחלומותיך איך יראה עולמך ברגע שהוא יהיה חלק מחייך.
את בונה מגדלים, בונה מצבים ומדמיינת איך הוא יידע להגיד את הדבר הנכון ואיך הכל יהיה יותר טוב יותר.
אך פרט אחד את שוכחת, הוא לא יודע על זה אבל גם אין לך את האומץ לעשות את זה, לעשות את הצעד ולהגיד לו את מה שעל לבך, את תחושותיך ומחשבותיך... למה בעצם?
מה מונע ממך לבוא אליו ולהגיד לו את כל זה?
החשש מהמילה - לא?
מילה כל כך קטנה, שמורכבת מהבהרה אחת, אך בעצם יש מאחוריה עולם ומלואו.
מילה שיכולה להפיל את כל החומות שבנית ולשנות הכל ב 180 מעלות.
איך זה ייתכן?למה הכל תלוי במילה אחת??
האם זה מה שימנע ממך מלהתקדם? וגם אם הוא יגיד לא, אז זה סוף העולם?
אולי את חוששת מזה שבעקבות התשובה תצטרכי להמשיך קדימה, ללכת על מישהו שבאמת רוצה אותך? והוא ייצא מחייך לתמיד... אולי את חוששת שאת מאבדת את מזלך?
אבל בכל זאת, את נהנית מהשיחות איתו , גם אם לא תמיד הן ישירות ונעשו תוך כדי כתיבה, אבל רק אז השיחות באמת היו טובות והרגשת שהוא משתף אותך בהכל, משהו שאולי לא היה נאמר בכזאת קלות תוך כדי דיבור.
הרגשת שאתם כנים ופתוחים ויכולים לדבר על כל דבר בעולם, אז למה לא על זה?
את פוחדת לאבד את כל זה? או אולי זה בגלל האגו, או שבעצם איך את מתמודדת איתו אחר כך, ואם בכלל...
הכל נכון, אם זה אגו, ואם זאת תחושת ההחמצה, אבל לא הגיע הזמן לחשוף את כל הקלפים?
ולמה בעצם כל הפסימיות הזו? חשבת לרגע שאולי גם הוא רוצה, אולי הוא לא בטוח שאת רוצה, אולי הוא סתם ביישן?
אז אולי די עם המשחקים ויאללה הגיע הזמן להיות בוגרת ולוותר על האגו....
גם אם כן וגם אם לא ,תורידי את זה מלבך ולא תהי עם תחושת החמצה כל חייך..מה היה קורה אילו...
לא חבל לחיות ככה את כל החיים??
אז תגידי לו וזהו, מה שיהיה יהיה...
אז זהו אני החלטתי, אני מספרת לו....
אבל לא היום, אולי מחר כי אני צריכה להחליט איך אני אומרת לו את כל זה...
אולי אני אכתוב לו, הרי ככה התנהלו רוב השיחות אז יהיה לי קל יותר.
אז רגע אני צריכה לנסח, אז אולי השבוע באחד הימים... כי צריך לדעת באיזה גישה לבוא...
ואולי בעצם... אף פעם לא??

ביום שעברת...

"ביום שעברת הכל הפך לטוב יותר
ביום שעברת השמיים צבעו עצמם כחול
ביום שעברת הקפה קיבל טעם טעים יותר
ביום שעברת הפרחים התחילו ללבלב...."


לפני שנגיע לסוף חייבים להתחיל את כל הסיפור מההתחלה, אז...
זה התחיל באופן ספייס ששופץ במיוחד בשבילנו, הסטודנטים של התחום. הוחלט שהגיע הזמן לעבור מהצריפים הישנים
למקום אחד גדול ומרווח. כולנו היינו אמורים לעבור לשם ולהתאחד כולנו לכוח אחד, יחיד ומיוחד.
התחלנו לעבור אחד אחד, לא כולם בטוחים שצריך לעשות את הצעד אבל בסופו של דבר עברנו כולנו.
פתאום רואים את כולם ואף אחד כבר לא רחוק. יודעים מתי ומי נמצא ואפילו התקיימו להן ישבות הבוקר , צהריים והערב (טוב הגזמנו קצת...לא?.) הנעימות ונחמדות.
אך באיזה שהוא שלב הוחלט מלמעלה שההנהלה צריכה מטבחון וחלק מהאופן יהפוך לאחד כזה וביקשו מאיתנו להתפנות.
אז חלקנו חזר וחלקנו הוחזר בחזרה לצריפים (חלקם שמחים מהצעד וחלקם פחות...).
אך אני ועוד שתיים החלטנו לפתוח ב"מרד" ולהישאר באופן כי דיי נמאס לנו מכל מעברי הדירה הצפופים. אז נשארנו עוד קצת ועוד קצת ואף אחד לא הזיז אותנו...
ישבות הבוקר הצטמצמו להן אבל נשארו נעימות ומצחיקות עם הסיפורים המיוחדים של ליאבי.
וככה עברו להם יום ועוד יומיים וקיבלנו סטודנט חדש שהצטרף אלינו לתחום ולאופן. בחור חמוד ומצחיק שהכניס רוח חיה
ונהנה יחד איתנו מאותם חוויות ואף הוסיף עוד ריגושים.
וככה עברו להם הימים עד שהוחלט להקצות שני מקומות פנויים עבור אנשים אחרים, זרים לתחום. אנחנו נתנו להם שם מיוחד : "החטיירים", שבכלל לא התאימו לרוח הצעירה והתוססת של האופן. אומנם הם לא הזיקו (טוב אולי קצת עם כל הדיבורי זקנים שלהם שהיו יותר מידי מפורטים לפעמים...) אבל זה הרגיש דיי כבד להתנהל כפי שהתנהלנו עד היום, אבל עדיין המשכנו וכל אחד חי בשלום בצד שלו.
ואז הגיע זמנו של ליאב החמוד לעזוב ולפרוס כנפיים מחוץ לחברה (ואין לי ספק שהוא עושה את זה בהצלחה רבה).
והאופן נשאר קצת עצוב,  וקצת מתגעגע לישיבות הבוקר הנעימות והמצחיקות.....
לפני חודשיים או קצת יותר, הגיעו שלושה סטודנטים חדשים לתחום למלא את האופן ברוח צעירה ותוססת שוב... ואכן האופן התמלא חיים בחזרה והפך ליותר ויותר רועש (טוב גברים מומחים בזה , לא????  רק אל תהיו לי רגשי פתאום...)
אבל משהו באוויר בישר אחרת, הייתה תחושה של משהו חדש ישן שעומד להגיע לאופן ולמלא אותו שוב בחיים חדשים, באווירה רגועה, רעננות חדשה ובאושר עילאי.
אלירן, המלאך של התחום (וגם המלאך שלי....), קיבל החלטה נועזת  שהגיע העת והשעה לעזוב סופית את הצריפים ולכבד את האופן בנוכחותו הכובשת. אז הוא עזב את הצריפים בצער רב (וגם את שואלה החמודה שבתקווה תעבור אלינו גם היא..)
ועבר למקום הכי שוקק באשדוד, האופן (מה אתם אומרים שנקרא לו ה "אופי")...
אז אלירני המקסים, עכשיו שאתה כבר פה,  הבלוג הזה הוא בשבילך....
ברוך הבא לאופן המיוחד, אין ספק שהפרחת בו חיים ואין יותר שמחה ממני שהצטרפת אלינו בחזרה!!


נשיקות וחיבוקים
דינושקה

תעלומת שני החלקים

הנה אנחנו אחרי ראש השנה.. ללא ספק היה חג מהנה וארוך  במיוחד.
זה התחיל מזה שהחג היה אמור להיות נטול אורחים ובסוף היינו מלאים אורחים.
ולא אני לא מתלוננת, להפך היה זה חג מלא בשמחה, שפע, המון המון אוכל וכמובן גם רעש (אבל באופן חיובי... לפני שמישהו יקח את זה קשה..).
מהרגע ששמעתי שאחיות שלי מגיעות והאחיינים החמודים שהולכים הולכים לבלות את ארבעת ימי החג והשבת יחד, החלטתי לעשות מעשה....
החלטתי לאתגר את אחיינים שלי (ואולי קצת חשבתי יותר מידי למעלה, מעל הפופיק כמו שאומרים..).
קניתי פאזלים , כן כן , אבל לא סתם אלא פאזלים בעלי 1000 יחידות.
הרי מה יכול להעביר את הזמן עבור מישהו שלא נוסע, רואה טלוויזיה, נכנס לפייס או מדבר בטלפון במשך 4 ימים!!
הרי זה סוג של טירוף, כמה אפשר לקרוא עיתונים, ספרים ולמצוא במה להעסיק את הילדים???
אז כן , האתגר יצא לדרכו ביום חמישי בצהריים. הפאזל נפתח ואני והאחיינים התחלנו לשבת על הפאזל.
זה התחיל איתי ,יניב,יובל ונועם אבל איך הכל נגמר זה מה שבאמת מעניין....
אז כמו שכבר הוזכר, לילדים היתה הרבה סבלנות בהתחלה והתחלנו את הפאזל, אבל באיזה שהוא שלב, נועם החליט שזה כבר לא ממש מעניין והבובות שלו יותר מעניינות מהפאזל, ויובלי הקטנה החליטה להצטרף למשחקים שלו. אז יניב נשאר יחד איתי אבל גם הוא כבר איבד את זה....
אז מה משאירים אותי לבד??
אז זהו שלא, אחותי ציפי החליטה להצטרף לחגיגה, יש לה משימה ואין אף אחד שיעמוד בפניה, גם לא פאזל של 1000 יחידות. וכך יצא שאני והיא יושבות כל היום על הפאזל, חושבות עליו יום וליל, מסיימות לאכול , משאירים הכל והולכות למצוא עוד חתיכה שתתאים לתמונה כולה.
אין ספק שהצלחתי להעסיק מישהו בפאזל הזה כי גם אחי אפי החליט להצטרף, ואין ספק שגם הוא כישרוני כי הוא ראה דברים שאנחנו לא ראינו.
 גם אמא שלי הצטרפה למשימה, אמנם לא עם הרבה הצלחה, וכל היום טענה שאין שום חלק שמתאים או חלק מסויים מתאים לכל המקומות בפאזל אבל אין ספק שזה עורר גם אותה.
אז ככה המשכנו לנו עם הפאזל, גם ביום שישי שברקע האחיינית שלי הדר מעסיקה טוב טוב את אחותי ענת (עכשיו שאני חושבת על זה אולי היא בכתה כי גם היא רצתה לקחת חלק בפאזל הזה???)
אז חשבתם שזה נגמר פה??
אז זהו שלא, הפאזל הזה המשיך להעסיק אותנו גם ביום שבת, אלא שבשבת הגיעו גם הדודים עם הילדים שלהם שבמקום לבוא לשבת בשולחן המלא בהרבה דברים טובים וטעימים החליטו גם הם להתביית על שולחן הסלון ולמצוא את החלקים החסרים כדי לסיים את הפאזל.
והם אכן מצאו הרבה מהחלקים, מנדי ורפי מצאו הרבה חלקים, ואפילו דוד אבי מצא לו את מקומם של 4 חלקים סוררים מבלי לשכוח ללמד אותנו איך צריך לעשות פאזל ועל מה יש להסתכל ואיך צריך לעשות את זה... (אני בזמן הזה כבר הכנסתי עוד כמה חלקים לא מעטים).
והנה עוד פוש אחרון, ובאמת שעם העזרה של כולם (ואני מצטערת אם לא הזכרתי את כולם...), הגענו לחלקים האחרונים של הפאזל, עוד חלק מעצבן ועוד אחד.. עם כל החישובים של איזה חלק צריך להיות באיזה צד (כל הכבוד לרפי על התושייה)..
ולפני שאחותי ציפי מתייאשת ועוד שנייה תולה אותי על חבל על זה שבכלל חשבתי על הרעיון הזה של פאזל של 1000 יחידות (חשבתי שככה אני אסיים את החג..).
והנה שכבר עוד שנייה אנחנו מסיימים את כל הפאזל, גילנו (את האמת ידענו את זה כבר דיי לקראת הסוף אבל אפשר להגיד שדיי התכחשנו לזה...) חסרים שני חלקים לפאזל!!!
איפה הם?? כולם שואלים... מתחילים החיפושים בכל רחבי הסלון והבית.
איפה לא חיפשנו, מתחת לספות, מתחת למזנון ושולחן הטלווזיה ובחדרים, כי חשבנו שיש לנו מזל כי גיסי כבר מצא אחד כזה באחד החדרים. אך ללא שום הצלחה. ואין דבר יותר מעצבן לגלות שחסרים לך שני חלקים אחרי שעמלת על זה במשך שלושה ימים, ולא רק אתה אלא כולם!!!
אז למרות שהתבאסנו ועדיין לא וויתרנו על החיפושים, לא אבדה תקוותנו ואנחנו משכנעים את עצמנו שאחרי שאמא תנקה את הבית ביום ראשון בטוח שיימצאו אותם חלקים.
אז נכון שאנחנו מצפים לסוף טוב, כי הרי זה הדבר המתבקש אז אם אתם כל כך מתעקשים אז...
לצערי אין סוף טוב, החלקים לא נמצאו עד עצם היום הזה, והפאזל נשאר חסר, חסר ולא שלם, ללא שני החלקים שהיו עושים אותו שלם.
אבל ללא ספק הפאזל הצליח בדבר אחד, הפאזל הצליח לאחד את כל המשפחה למען מטרה אחת..לסיים את הפאזל לפני יציאת השבת..טוב נו זאת לא המטרה. המטרה הייתה לבלות יחד בתור משפחה וזה אכן מה שהיה.
כולם היו יחד, ושיתפנו פעולה באופן מדהים וסיימנו את הפאזל בהצלחה, טוב נו רק בלי החלקים החסרים.
התכנון היה להעלות את התמונה לפייס ולהראות לכולם מה עשינו כל החג ולמלא את ליבנו בגאווה על כך אבל החלקים החסרים קצת ביאסו...

אז נסכם רגע את המספרים:

1000 יחידות
72 שעות
6 משפחות
אין ספור עצבים
ו -2 חלקים חסרים.

אז כן, ללא ספק שהיה מהנה ומאתגר ואני חייבת לציין שאני הייתי בטוחה שבסוף הבלוג הזה הייתי תלוייה על איזה ענף... אבל כנראה שלמרות הכל היה מהנה..
נתראה בפאזל בעל 1000 יחידות הבא... ופעם הבאה אני סופרת את מספר החלקים לפני שאני בכלל מתחילה את כל זה מהתחלה...

צ'או חברים

תמונה אחת שווה אלף מילים

הכל התחיל מחגיגות היום הולדת שלי... החלטתי לחגוג יום הולדת אינטימי עם המשפחה וחברים. היה לי בית ריק כי ההורים היו באילת והחלטתי לנצל את זה למסיבות וחגיגות... היה שמח...

ואז, משום מקום מישהו העיר כי אחת התמונות (מיני רבות) שעל הקיר עקומה.
החליט הגבר שבגברים (רפי למי שלא הבין...) שעל דבר כזה לא פוסחים וחייבים לסדר את התמונה וקם לסדרה.
הזיז קצת ימינה והופ... התמונה יצאה ממקומה. ניסה להחזירה למקומה אך ללא הצלחה (היו תירוצים שהחור קטן מידי, והבורג לא מתאים...). ניסה,וניסה ושוב ניסה וככה עוד 10 דקות ..
החליטה טלטול להגיע לעזרה, שהרי אין מי שיצליח להביס אותה.. אך התמונה חשבה אחרת ומכל כיוון שניסתה התמונה לא חזרה למקומה.
ואז הגיע הנסיך (שוב למי שלא הבין מדובר באחי אפי..)שחשב שמכיוון שהוא אחד מבעלי הבית אין סיכוי שהתמונה לא תיכנע לו ולקסם האישי שלו. אך גם הפעם לא נפל דבר והתמונה לא נכנעה ולא מוכנה לחזור למקומה הקבוע על הקיר.
 אך הנסיך לא התייאש וניסה שוב ושוב אך התמונה חזקה יותר.
אז מי עכשיו הגיעה לעזרה???
אורלי המקסימה  שחשבה לתומה שעכשיו אין סיכוי שזה לא יצליח, כי הרי אחרי 3 אנשים ואין ספור ניסיונות התמונה תתעייף ותחזור למקומה למנוחה. (כמובן שטל מסתכלת מהצד כדי לראות האן יתכן שמישהו יצליח היום להחזיר את התמונה למקום).
אך התמונה חשבה אחרת ולא מוכנה לחזור למקומה הקבוע על הקיר ונלחמת על זכותה לחופש.
ולמרות כל הניסיונות של אורלי והעקשנות הבלתי נפסקת עדיין לא הצליחה להחזיר את התמונה למקומה.
ואז  היא הגיעה.
 כשמש ביום גשום, כרוח סערה ביום בהיר.... סופר ג'ינג'ית (רותי למי ששאל).
היא החליטה שלא משנה מה היא תביס את התמונה ויהי מה!
ניסתה מימין, ניסתה משמאל (מבלי לשכוח לעשות פוזות למצלמה על הדרך...) והצליחה להביס את התמונה.
סופר ג'ינג'ית הגיעה לעזרה, לקחה את התתמונה וקיבעה אותה בחזרה למקומה.
"איתי לא מתעסקים..." אמרה לה "ולמקומך תשובי.."
התמונה חזרה למקומה וכולם חזרו לנשום לרווחה...

ואיפה אני הייתי בכל הסיפור הזה????
הייתי עסוקה בתיעוד הסיפור הנפלא ,שמהצד היה נראה כמו אחת הבדיחות המוכרות לכולנו:
כמה אנשים (ותכניסו אתם את העדות כי אצלינו זה קיבוץ גלויות...) צריך כדי לתלות תמונה אחת על הקיר???
תעשו אתם את החישוב...

רק בשמחות
דינושקה

נ.ב
כל המוזכרים בבלוג אני מקווה שאתם מבינים שהכל נאמר בהומור ורוח טובה!!!

מונולוג לכבוד ט"ו באב

לא פעם אמרו ש"באהבה אין חוקים". אז למה אני מרגישה שיש יותר מידי כללים??
למה כשזה נוגע ליחסים שבינו לבינה זה כל כך מסובך?
אני מרגישה שיש יותר מידי שאלות ומעט מידי תשובות, משקיעים כל כך הרבה מחשבות, דעות, ושעות שינה על זה אבל אין תשובה מוסכמת אחת!!

יצאנו לפאב כמה חברות במטרה לבלות. שתינו רקדנו ונהנינו מכל רגע. ואז הוא הגיע.....
בהתחלה היו המבטים אחר כך הגיע גם חיוך (כן הוא הסתכל עליי וחייך אליי...) הלב התחיל לדפוק ברגע שהוא התקרב.
רגע של מבוכה ורצון עז לקרבה. הוא הציג את עצמו והציע לך לרקוד. כמובן שהסכמת כי באת הרי להנות....
רוקדים צמודים, נוגעים לא נוגעים, המגע כל כך נעים ומלא תשוקה. לאט לאט העניינים מתחממים והנה מגיעה גם הנשיקה.
כל כך נעימה, רכה ועדינה...את לא רוצה שהרגע יגמר לעולם.
אך הגיע הזמן ללכת כי כבר מאוחר..... נפרדים בנעימים מהערב הנעים והמהנה.

ואז זה מתחיל, המחשבות מתחילות לרוץ, האנדנלין בגוף עדיין לא נרגע מהערב שמבחינתך היה מושלם, לא מצליחה להרדם
והכל בגלל שנישקת בחור ואהבת את זה ( i kiss a boy and i like it)......
יום למחרת את מצפה לסימן ממנו, טלפון , מסרון קטן  או אפילו הודעה קטנה בפייסבוק אבל כלום לא קורה.
כל צלצול קטן או הודעה מקפיצה אותך כי את חושבת שזה הוא מנסה להגיד לך שאותך הוא רוצה בדיוק כמו שאת רוצה ואת מצפה למשהו ומתאכזבת כל פעם מחדש שזה לא הוא (מצטערת להודות אבל כן זה קורה...).
וככה עובר עוד יום ועוד יום ושום סימן ממנו... הבחור פשוט נעלם, התנדף כאילו טס לו למקום אחר והשאיר אותך לבד במערכה.
ואת מתחילה לחשוב אולי עשית משהו לא בסדר, אולי הוא לא חושב כמוך ולא נהנה כמוך. ומתחילות כל המחשבות והחפירות שמה לעשות בזה אנחנו הכי מצטיינות...
מצד אחד אם הוא כל כך רוצה אז למה הוא לא יוצר קשר אבל מצד שני לא אמרת שיצאת להנות אז אולי זה היה רק בשביל הכיף (כן כי גם לבחורה מותר להנות מבלי לצפות למשהו בהמשך). אבל מצד שלישי את רוצה זוגיות והוא נראה לך הבחור המתאים אבל מצד רביעי...טוב נו דיי עם החפירות.
את מתייעצת עם חברה, היא אומרת לך מה פתאום שאת תתקשרי, הוא הגבר הוא צריך לעשות את הצעד, להראות לך שהוא באמת מעוניין והוא באמת שווה את זה כי הוא זה שיוצר את הקשר..
את מתייעצת עם ידידך הנאמן והוא אומר למה שאת לא תשלחי את מסרון קטן להזכיר לו שאת בסביבה והיי זה שהתנשקנו לא אומר שזה נגמר פה... הרי את אישה עצמאית, נראית מעולה, עובדת ובטוחה בעצמך. למה את צריכה לחכות לו, בעידן של היום אישה לא עושה חשבון, אם היא רוצה משהו היא תשיג אותו אז זה מה שיעצור אותך?.

אז מה לעשות עכשיו???
ממה את כל כך מפחדת???
אולי הוא יחשוב שאני נואשת כי אני פונה אליו ולא הפוך?
ואולי החשש שהוא יגיד לך לא???
ואם בכל זאת החלטת לשלוח לו הודעה, אז מה לכתוב בה (כי אם אני ארשום זוכר אותי מאתמול...זאת שהתנשקת איתה, לא יראה קצת נואש????)
ואולי מהמבוכה שבכל זה, כי הוא בכלל לא בעניין רק בא להנות??? (כמו שאת חשבת שאת עושה בהתחלה... לפני שהתחילו כל המחשבות והחפירות)
למה זה לא יכול להיות פשוט יותר, או אולי זה פשוט ואת סתם מסבכת את העניינים??

כל כך הרבה שאלות ומעט מידי תשובות..... הרי מה בסך הכל ביקשת?
מישהו לבלות איתו, להנות איתו וממנו, מכל שיחה איתו, מכל מגע איתו ולצפות להיות איתו כל רגע ורגע. מישהו שירצה אותך בזכות עצמך, שידע לכבד, לאהוב, להוקיר ולהעריך אותך ורק אותך ובזכות מי שאת.

למה צריך להשקיע כל כך הרבה חשיבה, מאמץ בדבר הזה שנקרא אהבה?
למה זה לא יכול להיות פשוט יותר, חוויה נעימה ולא מעייפת...

אתם חושבים שהייתם מייעצים אחרת??
מה דעתכם על כל זה...

מוקדש לכל אלו שמחפשות את האחד...

דינוצ'קה